כשלראשונה פגשתי את הרפואה הסינית לעומק כשהתחלתי ללמוד,
חשבתי על דיקור כעל משהו מאוד ברור מאוד מסודר, "יש למטופל כאב ראש תדקור את זה וזה".
עברה שנה והתחלתי להבין שזה רחוק מלהיות כך.
הבנתי שדיקור זה אומנות,
אתה מקבל משטח עבודה, לרוב לא חלק לא לבן ,כמו בול עץ בן 100 שנה
פותח את הרגז הכלים שואל את המטופל "מה אתה רוצה להיות?" ומתחיל בעבודה
שם מחט ועוד מחט מחבר מערכות שונות כמו שצייר מחבר נקודות עם קוים
וכך טפלתי.
עם הזמן אתה מסגל לעצמך עוד כלים עוד מיומנויות אתה רואה ושומע יותר טוב
ואתה מסגל לעצמך את הזרם האומנותי שאתה משתייך אליו
התחלתי לקרוא על אומנות על הפילוסופיה שלה
ונזכרתי שבצעירותי אחרי הצבא קניתי ספר שהרבה זמן לא פתחתי
"וואבי סאבי"
אומנות יפנית עתיקה ששמה במרכזה את יופיים של הדברים הלא מושלמים
הלא קבועים יופי גס ומחוספס
שיטה אחת היא הקינטסוגי (kintsugi) לקחת ספל שנשבר לחתיכות ולחבר בין הפיסות בעזרת
חומר מעורבב עם אבקת זהב
השיטה לוקחת חפץ שבור לא זורקת , היא מתקנת ומחבקת שמה אותה במקום של כבוד
ופה אני נכנס כמטפל אני לא מחפש לשנות להפוך אדם למשהו "חדש"
מתבונן רואה את היופי היחודי של המטופל הסיפור שלו הזרימה שלו
ומחבר את מה שהתנתק לא מתקן ,מחבר
שם מעט מחטים שמאזנות אחת את השניה לוקח את הזמן
נושם ומחבר שומר על הצורה לא מחליף שום דבר
רק מחבר